ביאור שטיינזלץ על בבא בתרא ד׳

« ביאור שטיינזלץ על בבא בתרא ג׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על בבא בתרא ה׳ ע״א »

1 אַהְדַּר לֵיהּ כְּלִילָא דְּיָילֵי, נַקְּרִינְהוּ לְעֵינֵיהּ. יוֹמָא חַד אֲתָא וִיתִיב קַמֵּיהּ, אֲמַר: חֲזִי מַר, הַאי עַבְדָּא בִּישָׁא מַאי קָא עָבֵיד! אֲמַר לֵיהּ: מַאי אֶעֱבֵיד לֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: נִלְטְיֵיהּ מָר! אֲמַר לֵיהּ: כְּתִיב ״גַּם בְּמַדָּעֲךָ, מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל״. אֲמַר לֵיהּ: הַאי לָאו מֶלֶךְ הוּא! אֲמַר לֵיהּ: וְלִיהְוֵי עָשִׁיר בְּעָלְמָא, וּכְתִיב: ״וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ אַל תְּקַלֵּל עָשִׁיר״; וְלֹא יְהֵא אֶלָּא נָשִׂיא, וּכְתִיב: ״וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר״.

2 אֲמַר לֵיהּ: בְּעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה עַמְּךָ, וְהַאי לָאו עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה עַמְּךָ! אֲמַר לֵיהּ: מִסְתְּפֵינָא מִינֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: לֵיכָּא אִינִישׁ דְּאָזֵיל דְּלֵימָא לֵיהּ, דַּאֲנָא וְאַתְּ יָתֵיבְנָא. אֲמַר לֵיהּ, כְּתִיב: ״כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר״.

3 אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא הוּא, אִי הֲוַאי יָדַעְנָא דִּזְהִרִי רַבָּנַן כּוּלֵּי הַאי, לָא הֲוָה קָטֵילְנָא לְהוּ; הַשְׁתָּא מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ דְּהָהוּא גַּבְרָא? אֲמַר לֵיהּ: הוּא כִּבָּה אוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם, דִּכְתִיב: ״כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר״, יֵלֵךְ וְיַעֲסוֹק בְּאוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם, דִּכְתִיב: ״וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם״. אִיכָּא דְּאָמְרִי, הָכִי אֲמַר לֵיהּ: הוּא סִימֵּא עֵינוֹ שֶׁל עוֹלָם, דִּכְתִיב: ״וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה״, יֵלֵךְ וְיִתְעַסֵּק בְּעֵינוֹ שֶׁל עוֹלָם, דִּכְתִיב: ״הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשִׁי, גְּאוֹן עֻזְּכֶם מַחְמַד עֵינֵיכֶם״.

4 אֲמַר לֵיהּ: מִסְתְּפֵינָא מִמַּלְכוּתָא. אֲמַר לֵיהּ: שַׁדַּר שְׁלִיחָא; וְלֵיזִיל שַׁתָּא, וְלִיעַכַּב שַׁתָּא, וְלֶהְדַּר שַׁתָּא; אַדְּהָכִי וְהָכִי סָתְרַיתְּ לֵיהּ וּבָנְיַית לֵיהּ. עֲבַד הָכִי. שְׁלַחוּ לֵיהּ: אִם לֹא סָתַרְתָּה – אַל תִּסְתּוֹר; וְאִם סָתַרְתָּה – אַל תִּבְנֵי; וְאִם סָתַרְתָּה וּבָנִיתָ – עַבְדֵי בִּישָׁא, בָּתַר דְּעָבְדִין מִתְמַלְכִין. אִם זַיְינָךְ עֲלָךְ, סִפְרָךְ כָּאן – לָא רֵכָא וְלָא בַּר רֵכָא, הוֹרְדוֹס עַבְדָּא קָלָנְיָא מִתְעֲבִיד.

5 מַאי ״רֵכָא״? מַלְכוּתָא – דִּכְתִיב: ״אָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ״. וְאִי בָּעֵית אֵימָא, מֵהָכָא: ״וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ״.

6 אָמְרִי: מִי שֶׁלֹּא רָאָה בִּנְיַן הוֹרְדוֹס, לֹא רָאָה בִּנְיָן נָאֶה מִיָּמָיו. בְּמַאי בַּנְיֵיהּ? אָמַר רַבָּה: בְּאַבְנֵי שִׁישָׁא וּמַרְמְרָא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: בְּאַבְנֵי כּוּחְלָא, שִׁישָׁא וּמַרְמְרָא. אַפֵּיק שָׂפָה וְעַיֵּיל שָׂפָה, כִּי הֵיכִי דִּנְקַבֵּיל סִידָא. סְבַר לְמִשְׁעֲיֵיהּ בְּדַהֲבָא, אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן: שִׁבְקֵיהּ, דְּהָכִי שַׁפִּיר טְפֵי, דְּמִיחְזֵי כִּי אִידְווֹתָא דְיַמָּא.

7 וּבָבָא בַּר בּוּטָא הֵיכִי עֲבַד הָכִי? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ דָּנִיֵּאל? מִפְּנֵי שֶׁהִשִּׂיא עֵצָה לִנְבוּכַדְנֶצַּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָהֵן מַלְכָּא, מִלְכִּי יִשְׁפַּר עֲלָךְ, וַחֲטָאָיךְ בְּצִדְקָה פְרֻק, וַעֲוָיָתָךְ בְּמִחַן עֲנָיִן, הֵן תֶּהֱוֵי אַרְכָא לִשְׁלֵוְתָךְ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״כֹּלָּא מְּטָא עַל נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא״, וּכְתִיב: ״וְלִקְצָת יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂר וְגוֹ׳״!

8 אִיבָּעֵית אֵימָא: שָׁאנֵי עַבְדָּא, דְּאִיחַיַּיב בְּמִצְוֹת. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: שָׁאנֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, דְּאִי לָא מַלְכוּת – לָא מִתְבְּנֵי.

9 וְדָנִיֵּאל – מְנָלַן דְּאִיעֲנַשׁ? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ״, וְאָמַר רַב: הֲתָךְ – זֶה דָּנִיאֵל; הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: ״שֶׁחֲתָכוּהוּ מִגְּדוּלָּתוֹ״, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: ״שֶׁכׇּל דִּבְרֵי מַלְכוּת נֶחְתָּכִין עַל פִּיו״, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דְּשַׁדְיוּהוּ לְגוּבָּא דְאַרְיָיווֹתָא.

10 הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. ״הַכֹּל״ – לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי אַתְרָא דִּנְהִיגִי בְּהוּצָא וְדַפְנָא.

11 לְפִיכָךְ, אִם נָפַל הַכּוֹתֶל – הַמָּקוֹם וְהָאֲבָנִים שֶׁל שְׁנֵיהֶם. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דִּנְפַל לִרְשׁוּתָא דְּחַד מִינַּיְיהוּ, אִי נָמֵי דְּפַנִּינְהוּ חַד לִרְשׁוּתָא דִידֵיהּ; מַהוּ דְּתֵימָא: נִיהְוֵי אִידַּךְ ״הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה״, קָא מַשְׁמַע לַן.

12 וְכֵן בְּגִינָּה, מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִגְדּוֹר – מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ. הָא גוּפָא קַשְׁיָא – אָמְרַתְּ: וְכֵן בְּגִינָּה, מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִגְדּוֹר – מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ; הָא סְתָמָא – אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ;

13 אֵימָא סֵיפָא: אֲבָל בִּקְעָה, מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִגְדּוֹר – אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ; הָא סְתָמָא – מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ. הַשְׁתָּא סְתָם גִּינָּה – אָמְרַתְּ לָא, סְתָם בִּקְעָה מִיבַּעְיָא?!

14 אָמַר אַבָּיֵי, הָכִי קָאָמַר: וְכֵן סְתָם גִּינָּה, וּבִמְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִגְדּוֹר בְּבִקְעָה – מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִם כֵּן, מַאי ״אֲבָל״? אֶלָּא אָמַר רָבָא, הָכִי קָתָנֵי: וְכֵן סְתָם גִּינָּה – כִּמְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִגְדּוֹר דָּמֵי, וּמְחַיְּיבִין אוֹתוֹ. אֲבָל סְתָם בִּקְעָה – כִּמְקוֹם שֶׁלֹּא נָהֲגוּ דָּמֵי, וְאֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ.

15 אֶלָּא אִם רָצָה, כּוֹנֵס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ וּבוֹנֶה, וְעוֹשֶׂה חֲזִית. מַאי ״חֲזִית״? אָמַר רַב הוּנָא: אַכְפְּיֵהּ לֵיהּ לְקַרְנָא לְבַר. וְנַעֲבֵיד מִלְּגָיו! עָבֵיד חַבְרֵיהּ נָמֵי מִלְּבַר, וְאָמַר: דִּידִי וְדִידֵיהּ הוּא. אִי הָכִי, הַשְׁתָּא נָמֵי – גָּיֵיז לֵיהּ חַבְרֵיהּ, וַאֲמַר: דִּידִי וְדִידֵיהּ הוּא! גִּיזּוּזָא מִידָּע יְדִיעַ.

16 אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב הוּנָא: מִיכְפָּא לְקַרְנָא מִלְּגָיו. וְנֶעְבַּד מִלְּבַר! גָּיֵיז לֵיהּ חַבְרֵיהּ, וְאָמַר: דִּידִי וְדִידֵיהּ הוּא. אִי הָכִי, הַשְׁתָּא נָמֵי לָיֵיף לֵיהּ חַבְרֵיהּ, וְאָמַר: דִּידִי וְדִידֵיהּ הוּא! לִיפּוּפָא מִידָּע יְדִיעַ. וְהָא ״מִבַּחוּץ״ קָתָנֵי! קַשְׁיָא.

17 רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר:

18 נִשְׁעֲיֵיהּ בְּאַמְּתָא מִלְּבַר. וְנֶיעֱבַד מִלְּגָיו! עָבֵיד חַבְרֵיהּ מִלְּבַר, וְאָמַר: דִּידִי וְדִידֵיהּ הוּא. אִי הָכִי, הַשְׁתָּא נָמֵי – דְּקָפֵיל לֵיהּ חַבְרֵיהּ, וְאָמַר: דִּידִי וְדִידֵיהּ הוּא! קִילּוּפָא מִידָּע יְדִיעַ.

19 הוּצָא – אָמַר רַב נַחְמָן: סַינּוֹפֵי יְרֵיכֵי מִלְּבַר. וְנֶיעְבַּד מִלְּגָיו! עָבֵיד נָמֵי חַבְרֵיהּ מִלְּבַר, וְאָמַר: דִּידִי וְדִידֵיהּ הוּא. אִי הָכִי, הַשְׁתָּא נָמֵי – גָּיֵיז וְשָׁדֵי לֵיהּ, וְאָמַר: דִּידִי וְדִידֵיהּ הוּא! מַשְׁרֵיק לֵיהּ טִינָא. הַשְׁתָּא נָמֵי – אָתֵי חַבְרֵיהּ וְקָלֵיף לֵיהּ! קִילּוּפָא מִידָּע יְדִיעַ.

20 אַבָּיֵי אָמַר: הוּצָא לֵית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא אֶלָּא בִּשְׁטָרָא.

21 אֲבָל אִם עָשׂוּ מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם. אֲמַר לֵיהּ רָבָא מִפַּרְזִיקָא לְרַב אָשֵׁי: לָא יַעֲשׂוּ לֹא זֶה וְלֹא זֶה! אֲמַר לֵיהּ: לָא צְרִיכָא, דִּקְדֵים חַד מִנַּיְיהוּ וַעֲבַד דִּידֵיהּ, וְאִי לָא עָבֵיד חַבְרֵיהּ – אָמַר: דִּידֵיהּ הוּא.

22 וְתַנָּא – תַּקַּנְתָּא לְרַמַּאי קָא מַשְׁמַע לַן?! אֲמַר לֵיהּ: וְרֵישָׁא – לָאו תַּקַּנְתָּא לְרַמַּאי הוּא?!

23 אֲמַר לֵיהּ: בִּשְׁלָמָא רֵישָׁא – תְּנָא דִּינָא, וּמִשּׁוּם דִּינָא תְּנָא תַּקַּנְתָּא; אֶלָּא סֵיפָא, דִּינָא קָתָנֵי – דְּקָתָנֵי תַּקַּנְתָּא?! אָמַר רָבִינָא: הָכָא בְּהוּצֵי עָסְקִינַן, לְאַפּוֹקֵי מִדְּאַבַּיֵּי – דְּאָמַר: הוּצָא לֵית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא אֶלָּא בִּשְׁטָרָא; קָא מַשְׁמַע לַן דְּבַחֲזִית סַגִּיא.

24 מַתְנִי׳ הַמַּקִּיף אֶת חֲבֵירוֹ מִשָּׁלֹשׁ רוּחוֹתָיו, וְגָדַר אֶת הָרִאשׁוֹנָה וְאֶת הַשְּׁנִיָּה וְאֶת הַשְּׁלִישִׁית – אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִם עָמַד וְגָדַר אֶת הָרְבִיעִית – מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכֹּל.

25 גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: אִם עָמַד וְגָדַר אֶת הָרְבִיעִית – מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכֹּל. לָא שְׁנָא עָמַד נִיקָּף, לָא שְׁנָא עָמַד מַקִּיף.

26 אִיתְּמַר, רַב הוּנָא אָמַר: הַכֹּל לְפִי מַה שֶּׁגָּדַר. חִיָּיא בַּר רַב אָמַר: הַכֹּל לְפִי דְּמֵי קָנִים בְּזוֹל.

27 תְּנַן: הַמַּקִּיף אֶת חֲבֵירוֹ מִשָּׁלֹשׁ רוּחוֹתָיו, וְגָדַר אֶת הָרִאשׁוֹנָה וְאֶת הַשְּׁנִיָּה וְאֶת הַשְּׁלִישִׁית – אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ. הָא רְבִיעִית – מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ; אֵימָא סֵיפָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִם עָמַד וְגָדַר אֶת הָרְבִיעִית – מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכֹּל.

28 בִּשְׁלָמָא לְרַב הוּנָא, דְּאָמַר: הַכֹּל לְפִי מַה שֶּׁגָּדַר בָּהּ, הַיְינוּ דְּאִיכָּא בֵּין תַּנָּא קַמָּא וְרַבִּי יוֹסֵי – תַּנָּא קַמָּא סָבַר: הַכֹּל לְפִי דְּמֵי קָנִים בְּזוֹל – אִין, וּמַה שֶּׁגָּדַר – לָא; וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: הַכֹּל לְפִי מַה שֶּׁגָּדַר.

29 אֶלָּא לְחִיָּיא בַּר רַב, דְּאָמַר: הַכֹּל לְפִי דְּמֵי קָנִים בְּזוֹל, מַאי אִיכָּא בֵּין תַּנָּא קַמָּא לְרַבִּי יוֹסֵי? אִי דְּמֵי קָנִים בְּזוֹל לָא קָיָהֵיב לֵיהּ, מַאי קָיָהֵיב לֵיהּ?

30 אִי בָּעֵית אֵימָא: אֲגַר נְטִירָא אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ – תַּנָּא קַמָּא סָבַר: אֲגַר נְטִירָא – אִין, דְּמֵי קָנִים בְּזוֹל – לָא; וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: דְּמֵי קָנִים בְּזוֹל.

31 וְאִי בָּעֵית אֵימָא: רִאשׁוֹנָה שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ – תַּנָּא קַמָּא סָבַר: רְבִיעִית הוּא דְּיָהֵיב לֵיהּ, אֲבָל רִאשׁוֹנָה שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית – לָא יָהֵיב לֵיהּ; וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: רִאשׁוֹנָה שְׁנִיָּיה וּשְׁלִישִׁית נָמֵי יָהֵיב לֵיהּ.

32 אִיבָּעֵית אֵימָא: מַקִּיף וְנִיקָּף אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ – דְּתַנָּא קַמָּא סוֹבֵר: טַעְמָא דְּעָמַד נִיקָּף דִּמְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכֹּל, אֲבָל עָמַד מַקִּיף – אֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ אֶלָּא דְּמֵי רְבִיעִית.

33 וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: לָא שְׁנָא נִיקָּף וְלָא שְׁנָא מַקִּיף, אִם עָמַד וְגָדַר – מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכֹּל.

34 לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: מַקִּיף וְנִיקָּף אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ – תַּנָּא קַמָּא סָבַר: אִם גָּדַר מַקִּיף אֶת הָרְבִיעִית – נָמֵי יָהֵיב לֵיהּ; וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: אִם עָמַד נִיקָּף וְגָדַר אֶת הָרְבִיעִית – הוּא דְּיָהֵיב לֵיהּ, דְּגַלִּי דַּעְתֵּיהּ דְּנִיחָא לֵיהּ; אֲבָל אִם גָּדַר מַקִּיף – לָא יָהֵיב לֵיהּ מִידֵּי.

פירוש ביאור שטיינזלץ על בבא בתרא ד׳

1 אהדר ליה כלילא דיילי הקיף הורדוס את ראשו של בבא בן בוטא בעטרה של קיפוד, נקרינהו לעיניה וניקר את עיניו על ידי כך. יומא חד אתא ויתיב קמיה יום אחד בא הורדוס וישב לפניו בלי להודיעו מי הוא, לפי שרצה לבדוק אותו, אמר: חזי מר האי עבדא בישא מאי קא עביד יראה אדוני את העבד הרע הזה הורדוס, מה הוא עושה! אמר ליה לו: מאי אעביד ליה מה אעשה לו? אמר ליה לו: נלטייה מר יקללנו אדוני! אמר ליה לו: כתיב נאמר "גם במדעך בסתר מלך אל תקלל" קהלת י, כ. אמר ליה לו: האי לאו זה לא מלך הוא, שהרי לא כדין הוא מולך! אמר ליה לו בבא בן בוטא: וליהוי ולו יהיה עשיר בעלמא בלבד, וכתיב והרי נאמר בהמשך אותו פסוק: "ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר" קהלת י, כ, ואף לא יהא אלא נשיא איני מקללו, וכתיב וכפי שנאמר: "ונשיא בעמך לא תאר" שמות כב, כז.

2 אמר ליה לו הורדוס: דבר זה נאמר בעושה מעשה עמך, שמתנהג כאדם כשר מישראל, והאי וזה, הורדוס לאו לא עושה מעשה עמך! אמר ליה לו בבא בן בוטא: מכל מקום מסתפינא מיניה מפחד אני ממנו. אמר ליה לו הורדוס: ליכא איניש דאזיל דלימא ליה, דאנא ואת יתיבנא אין אדם שילך ויאמר לו, שאני ואתה בלבד יושבים כאן. אמר ליה לו: כתיב נאמר "כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר" קהלת י, כ.

3 אמר ליה לו הורדוס: אנא אני הוא הורדוס, אי הואי ידענא דזהרי רבנן כולי האי לו הייתי יודע שזהירים חכמים כל כך, לא הוה קטילנא להו הייתי הורג אותם, השתא מאי תקנתיה דההוא גברא עכשיו מה תקנתו של אותו אדם, כלומר, מה יכול אני לעשות כדי לתקן את מה שחטאתי? אמר ליה לו בבא בן בוטא: הוא מי שכבה אורו של עולם על ידי הריגת חכמי התורה, דכתיב שנאמר: "כי נר מצוה ותורה אור" משלי ו, כג, ילך ויעסוק באורו של עולם, דכתיב שנאמר בבית המקדש: "ונהרו אליו כל הגוים" ישעיהו ב, ב, שפירש "נהרו" מלשון נהורה, אור. איכא דאמרי יש שאומרים שהכי אמר ליה כך אמר לו: הוא סימא עינו של עולם, דכתיב שנאמר: "והיה אם מעיני העדה" במדבר טו, כד, והם החכמים — ילך ויתעסק בעינו של עולם, דכתיב שנאמר: "הנני מחלל את מקדשי גאון עזכם מחמד עיניכם" יחזקאל כד, כא.

4 אמר ליה לו הורדוס: מסתפינא ממלכותא מתיירא אני מן המלכות של רומא שלא ירשו לי לעשות כן. אמר ליה לו בבא בן בוטא: שדר שליחא שלח שליח, וליזיל שתא וליעכב שתא ולהדר שתא ושילך שנה לשם ושיתעכב שנה שם ויחזור שנה, אדהכי סתרית ליה ובניית ליה בין כך ובין כך תסתור אותו ותבנה אותו. עבד הכי עשה כך. שלחו ליה לו מרומא בתשובה לשאלתו: אם לא סתרתה אל תסתור, ואם סתרתה אל תבני תבנה, ואם סתרתה ובנית, עבדי בישא בתר דעבדין מתמלכין עושי רע אחרי שעושים הם מתייעצים, גם אם זיינך עלך נשקך עליך, שיש בידך כוח צבאי, ספרך מגילת היוחסין שלך, שכתוב בו שאתה עבד, נמצא כאן, לא רכא מלך ולא בר רכא בן מלך, הורדוס עבדא קלניא מתעביד העבד, בן חורין נעשה מעצמו.

5 ומסבירים: מאי מה פירוש "רכא"? — מלכותא מלכות, דכתיב שנאמר: "ואנכי היום רך ומשוח מלך" שמואל ב' ג, לט. ואי בעית אימא, מהכא ואם תרצה אמור מכאן, ממה שנאמר ביוסף, לאחר שנתמנה למשנה לפרעה: "ויקראו לפניו אברך" בראשית מא, מג.

6 אמרי אומרים: מי שלא ראה בנין הורדוס, לא ראה בנין נאה מימיו. ושואלים: במאי בנייה במה בנה אותו? אמר רבה: באבני שישא ומרמרא שיש לבן וירוק. איכא דאמרי יש שאומרים: באבני כוחלא, שישא ומרמרא שיש כחול, לבן וירוק. אפיק שפה ועייל שפה, כי היכי דנקביל סידא הוציא קצת משפת האבן והכניס קצת משפת האבן, כדי שיוכל לקבל עליו את הסיד. סבר למשעייה בדהבא רצה לטוח אותו בזהב, אמרו ליה רבנן לו חכמים: שבקיה, דהכי שפיר טפי הנח אותו ואל תצפהו, שכך הוא יפה יותר, דמיחזי כי אידוותא דימא שנראה כמו גלי ים.

7 ושואלים: ובבא בר בוטא היכי עבד הכי איך עשה כך לתת עצה להורדוס הרשע? והאמר והרי אמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא ויש אומרים שאמר זאת ר' יהושע בן לוי: מפני מה נענש דניאל? — מפני שהשיא עצה לנבוכדנצר, שלאחר שניבא לו דברים קשים נאמר: "להן מלכא מלכי ישפר עלך וחטאיך בצדקה פרק ועויתך במחן ענין הן תהוה ארכא לשלותך לכן המלך עצתי תיטב עליך, וחטאיך בצדקה פדה, ואת עוונך בחנינת עניים, אז תהיה ארכה לשלותך " וגו' דניאל ד, כד, וכתיב ונאמר: "כלא מטא על נבוכדנצר מלכא" הכל הגיע על נבוכדנצר המלך דניאל ד, כה, וכתיב ונאמר: "ולקצת ירחין תרי עשר" וגו' דניאל ד, כו ובסוף שנים עשר חודשים נתקיים הדבר, ולא קודם לכן!

8 ומשיבים: איבעית אימא אם תרצה אמור: שאני עבדא, דאיחייב שונה עבד שהוא מחוייב במצו‍ת ולכן צריך היה לסייע להורדוס לעשות תשובה. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: שאני שונה בית המקדש, דאי שאם לא מלכות תבנה אותו לא מתבני ייבנה.

9 ושואלים: ודניאל מנלן דאיענש מנין לנו שנענש? אילימא אם תאמר משום דכתיב שנאמר: "ותקרא אסתר להתך מסריסי המלך אשר העמיד לפניה" אסתר ד, ה, ואמר רב: התך — זה דניאל, הניחא למאן דאמר זה נוח לשיטת מי שאומר שנקרא התך משום שחתכוהו מגדולתו ועשו אותו פקיד קטן, אלא למאן דאמר למי שאומר ומפרש שקראו לו התך משום שכל דברי מלכות נחתכין על פיו, מאי איכא למימר מה יש לומר, מה עונש נתנו לו? ומשיבים: דשדיוהו לגובא דארייוותא שזרקוהו לגוב אריות.

10 א שנינו במשנה: מקום שנהגו לבנות גויל וכו' הכל כמנהג המדינה. ושואלים: תוספת זו "הכל כמנהג המדינה "לאתויי מאי להביא, לרבות את מה נאמרה? ומשיבים: לאתויי אתרא דנהיגי בהוצא ודפנא להביא מקום שנוהגים לעשות מחיצה בענפי דקל ודפנה, שאם כך מנהג המקום, עושים כן.

11 ב שנינו במשנה: לפיכך, אם נפל הכותל — המקום והאבנים של שניהם. ותוהים: פשיטא פשוט, מובן מאליו שכך הוא, שהרי שניהם היו שותפים בבנייתו! ומשיבים: לא צריכא נצרכה אלא במקום שנפל הכל לרשותא דחד מינייהו לרשותו של אחד מהם, אי נמי דפנינהו חד לרשותא דידיה או גם כן, במקרה שפינה אותם אחד מהם לרשותו שלו, מהו דתימא שתאמר: ניהוי אידך שיהיה נחשב האחר המוציא מחבירו ועליו תוטל חובת הראיה להוכיח שהוא שותף, על כן קא משמע לן השמיע לנו שחזקתם שהם שותפים, ואינם צריכים הוכחה.

12 ג שנינו במשנה: וכן בגינה, מקום שנהגו לגדור — מחייבין אותו. ושואלים: הא גופא קשיא זה עצמו קשה, אמרת אומר אתה מצד אחד: וכן בגינה, מקום שנהגו לגדור — מחייבין אותו, ומכאן משמע: הא סתמא אבל סתם אם לא נהגו — אין מחייבין אותו.

13 אימא סיפא אמור את סופה של המשנה: אבל בקעה שדה, מקום שנהגו שלא לגדור — אין מחייבין אותו, ונדייק מכאן: הא סתמא אבל סתם — מחייבין אותו. ויש לתמוה: השתא עכשיו הרי בנוגע לסתם גינה אמרת שלא מחייבים לעשות מחיצה, ואם כן סתם בקעה מיבעיא נצרכה לומר שאין מחייבים אותו? והרי בבקעה בוודאי נחוצה הגדר פחות!

14 אמר אביי, הכי קאמר כך אמר התנא: וכן כדין חצר כן דין סתם גינה שמחייבים לבנות מחיצה, וכן במקום שנהגו לגדור בבקעה — מחייבין אותו. אמר ליה לו רבא: אם כן, מאי מה לשון "אבל" האמורה לאחר מכן לגבי בקעה, שמשמעה שלא נידונה בקעה ככלל הקודם? אלא אמר רבא, הכי קתני כך שנה: וכן סתם גינה כמקום שנהגו לגדור דמי היא נחשבת, ומחייבין אותו לגודרה. אבל סתם בקעה כמקום שלא נהגו דמי היא נחשבת, ואין מחייבין אותו לגודרה.

15 ד שנינו במשנה: אבל בבקעה וכו' אין מחייבין אותו, אלא אם רצה, כונס לתוך שלו ובונה ועושה חזית מבחוץ. ושואלים: מאי מה פירוש "חזית"? אמר רב הונא: אכפיה ליה לקרנא לבר שכופף את קצות הכותל לחוץ. ושואלים: ונעביד מלגיו ושיעשה בפנים! ואומרים: עביד חבריה נמי מלבר יעשה חבירו גם כן מבחוץ, בחלק הפונה לצד החבר כעין זה, ואמר ויאמר: דידי ודידיה שלי ושלו הוא. ואומרים: אי הכי אם כך, שאתה חושש לרמאות כזו, השתא נמי עכשיו גם כן כשעושה חזית לחוץ גייז ליה חבריה יחתוך אותו חבירו, ואמר ויאמר: דידי ודידיה שלי ושלו הוא! ומשיבים: גיזוזא מידע ידיע חיתוך כזה ניכר ואי אפשר לטעות בו.

16 איכא דאמרי יש שאומרים שעל השאלה מהי אותה חזית שנאמרה, אמר רב הונא: מיכפא לקרנא מלגיו יכפוף את קצות הכותל מבפנים. ושואלים: ונעבד מלבר ושיעשה מבחוץ! ומשיבים: גייז ליה חבריה יגזוז אותו חבירו, ואמר ויאמר: דידי ודידיה שלי ושלו הוא. ומקשים: אי הכי אם כך שאתה חושש לרמאות מעין זו, השתא נמי לייף ליה חבריה עכשיו גם כן יוסיף, יחבר חבירו חזית מצידו, ואמר ויאמר: דידי ודידיה שלי ושלו הוא! ומשיבים: ליפופא מידע ידיע תוספת נודעת, ניכרת היא. ושואלים על לשון זו: והא והרי "מבחוץ" קתני שנה ולא מבפנים! ומעירים: אכן, קשיא קשה הדבר.

17 ר' יוחנן אמר:

18 נשעייה באמתא מלבר שיטוח אותו בטיט באמה בראש הכותל מבחוץ. ושואלים: וניעבד מלגיו ושיעשה זאת מבפנים! ומשיבים: עביד חבריה מלבר יעשה חבירו גם כן מבחוץ, בצד הפנימי שלו, ואמר ויאמר: דידי ודידיה שלי ושלו הוא. ואומרים: אי הכי אם כך, השתא נמי דקפיל ליה חבריה, ואמר: דידי ודידיה עכשיו גם כן, שטח מבחוץ, הרי יכול חבירו לקלף אותו, ויאמר: שלי ושלו הוא! ומשיבים: קילופא מידע ידיע קילוף נודע, ניכר הוא.

19 ושואלים: אם עשה את הגדר בהוצא בענפי דקל, כיצד עושים חזית? אמר רב נחמן: סינופי יריכי מלבר שם את ראשי הענפים כלפי חוץ. ושואלים: וניעבד מלגיו ושיעשה בפנים! ומשיבים: עביד נמי חבריה מלבר יעשה גם כן חבירו מבחוץ, שהוא הצד הפנימי שלו, ואמר ויאמר: דידי ודידיה שלי ושלו הוא. ושואלים: אי הכי אם כך אתה חושש, השתא נמי עכשיו גם כן, לשיטתך שעושה זאת כלפי חוץ, גייז ושדי ליה יגזוז ויזרוק אותו, ואמר ויאמר: דידי ודידיה שלי ושלו הוא! ומשיבים: משריק ליה טינא טח אותו בטיט את ראשי ענפי הדקל. ואומרים: השתא נמי אתי חבריה וקליף ליה עכשיו גם כן יבוא חבירו ויקלוף אותו את הטיט! ומשיבים: קילופא מידע ידיע הקילוף נודע הוא.

20 ואילו אביי אמר: גדר של הוצא לית ליה תקנתא אין לו תקנה להוכיח מי הקים אותה אלא בשטרא בשטר שיכתוב חבירו שטר שהמקום והגדר הם של חבירו ולא שלו.

21 א שנינו: אבל אם עשו מדעת שניהם בונים את הכותל באמצע ועושים חזית מכאן ומכאן. אמר ליה לו רבא מפרזיקא לרב אשי: לא יעשו לא זה ולא זה! אמר ליה לו: לא צריכא נצרכה אלא במקום דקדים חד מנייהו ועבד דידיה שקדם אחד מהם ועשה את החזית שלו, ואי ואם לא עביד חבריה יעשה חבירו — אמר יאמר: דידיה שלו הוא.

22 שאלו רבא מפרזיקא: וכי התנא במשנה תקנתא תקנה כנגד הרמאי קא משמע לן השמיע לנו? אמר ליה לו רב אשי: וכי רישא לאו תקנתא תחילתו של דין זה במשנה לא תקנה לרמאי הוא? שהרי שנה שם שצריך לעשות חזית להיכר!

23 אמר ליה לו: בשלמא רישא תנא דינא נניח כי בראש שנה את הדין שבבקעה אם רוצה בונה משל עצמו ובתוך תחומו, ומשום דינא הדין תנא תקנתא שנה גם את התקנה לרמאים, אלא סיפא בסוף דינא קתני דקתני תקנתא וכי דין שנה שם ששונה גם תקנה? אמר רבינא: הכא בהוצי עסקינן כאן בגדר של ענפי דקל אנו עוסקים, לאפוקי להוציא מדברי אביי שאמר: הוצא לית ליה תקנתא גדר של ענפי דקל אין לו תקנה אלא בשטרא בשטר, ועל כן קא משמע לן השמיע לנו שבחזית סגיא מספיק.

24 ב משנה המקיף את חבירו משלש רוחותיו, שהיו לו חלקות אדמה משלושה צדדים סביב חלקתו של חבירו, וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית — אין מחייבין אותו, את בעל החצר הפנימית, להשתתף בבנין הגדר, אם אינו רוצה בכך. ר' יוסי אומר: אם עמד וגדר את הרוח הרביעית — מגלגלין עליו, על המוקף, את הכל שישתתף גם בהוצאות בניית הגדרות האחרות.

25 ג גמרא אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כשיטת ר' יוסי, שאמר: אם עמד וגדר את הרביעית — מגלגלין עליו את הכל. ומעירים: לא שנא שונה הדין אם עמד ועשה זאת ניקף המוקף, ולא שנא שונה אם עמד ועשה זאת המקיף.

26 איתמר נאמר, שנחלקו בענין זה אמוראים, רב הונא אמר: כוונת ר' יוסי שמגלגלים עליו את הכל — לפי מה שגדר, כלומר, צריך הניקף להשתתף בתשלום לפי טיב הגדר שבנה חבירו. חייא בר רב אמר: הכל — לפי דמי גדר עשויה מקנים בזול ולא יותר. שהמוקף יכול לטעון שלא רצה בגדר חזקה מזו. ומנסים להביא ראיה ממה ששנינו במשנה.

27 תנן שנינו במשנה: המקיף את חבירו משלש רוחותיו, וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית — אין מחייבין אותו, ונדייק: הא הרי אם גדר גם את הרביעית — מחייבין אותו. אימא סיפא אמור את סופה של המשנה, ר' יוסי אומר: אם עמד וגדר את הרביעית — מגלגלין עליו את הכל; ומעתה

28 בשלמא נניח לרב הונא שאמר שהכל לפי מה שגדר בה, היינו דאיכא זהו ההבדל שיש בין שיטת התנא קמא הראשון ושיטת ר' יוסי, שהתנא קמא סבר הראשון סבור: הכל לפי דמי קנים בזול — אין כן משלם, ומה שגדר בפועל, שהיה יותר מזה — לא, ואילו ר' יוסי סבר סבור: משלם הכל לפי מה שגדר.

29 אלא לחייא בר רב שאמר: הכל לפי דמי קנים בזול, מאי איכא מהו ההבדל בין שיטת התנא קמא הראשון לשיטת ר' יוסי? אי אם לדעת התנא הראשון דמי קנים בזול לא קיהיב ליה אינו נותן לו, מאי קיהיב ליה מה הוא נותן לו?

30 ומשיבים: אי בעית אימא אם תרצה אמור: אגר נטירא איכא בינייהו שכר שמירה יש ביניהם, ובאופן זה נחלקו: התנא קמא סבר הראשון סבור: אגר נטירא שכר שמירה — אין כן, שכיון שחלקתו נשמרת על ידי הגדר שמסביב, יכול בונה הגדר לתבוע ממנו תשלום עבור שמירה זו, אבל עבור עצם בניית הגדר אפילו דמי קנים בזול — לא, ואילו ר' יוסי סבר סבור: דמי קנים בזול.

31 ואי בעית אימא ואם תרצה אמור: ביחס לרוח ראשונה שניה ושלישית איכא בינייהו יש ביניהם הבדל, שהתנא קמא סבר הראשון סבור: עבור הרוח הרביעית הוא דיהיב ליה שנותן לו, אבל עבור הראשונה שניה ושלישית — לא יהיב ליה אינו נותן לו, ואילו ר' יוסי סבר סבור שעבור הראשונה שנייה ושלישית נמי יהיב ליה גם כן נותן לו.

32 איבעית אימא אם תרצה אמור ביחס למקיף וניקף איכא בינייהו יש ביניהם הבדל, שהתנא קמא הראשון סובר: טעמא הטעם, דווקא במקרה שעמד ניקף הוא שמגלגלין עליו את הכל, שהרי במעשיו מוכיח שהוא רוצה במחיצה זו ביניהם, אבל אם עמד מקיף וגדר — אינו נותן לו אלא דמי רביעית.

33 ור' יוסי סבר סבור: לא שנא שונה ניקף ולא שנא שונה מקיף, אם עמד וגדר אחד מהם את הרוח הרביעית — מגלגלין עליו את הכל.

34 לישנא אחרינא בלשון אחרת אמרו כך: לענין מקיף וניקף איכא בינייהו יש ביניהם הבדל, שהתנא קמא סבר הראשון סבור: אם גדר המקיף את הרביעית נמי יהיב ליה גם כן נותן לו, ואילו ר' יוסי סבר סבור: דווקא אם עמד ניקף וגדר את הרביעית הוא דיהיב ליה שנותן לו, ומדוע? — משום דגלי דעתיה דניחא ליה שגילה דעתו בכך שנוח לו בגדר, אבל אם גדר מקיף — לא יהיב ליה מידי אינו נותן לו דבר, שהרי הוא יכול להמשיך ולטעון שאינו מעונין בגדר.

« ביאור שטיינזלץ על בבא בתרא ג׳ ע״ב ביאור שטיינזלץ על בבא בתרא ה׳ ע״א »